פסק-דין בתיק בע"מ 2103/13

השופט י' דנציגר:

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטות ש' שטמר, י' וילנר ו-ר' למלשטריך-לטר) בעמ"ש 36735-09-12, מיום 4.3.2013, בו נדחה ערעור על פסק דינו של בית משפט המשפט לענייני משפחה בחיפה (סגנית הנשיא ש' ברגר) באמ"ץ 83/11, מיום 16.8.2012, אשר הכריז על בנה הקטין של המבקשת (להלן: הקטין) כ"בר אימוץ" והורה על אימוץ "סגור".

תמצית העובדות

1.        סיפור לידתו של הקטין שזור בסיפורה של המבקשת, אימו, ונעמוד על אלו יחדיו.

           המבקשת, ילידת 1990, הינה בת למשפחת מצוקה. אביה נרקומן. בינו לבין אמה של המבקשת שררו יחסים מתוחים ואלימים שהסתיימו בגירושין. המבקשת בילתה את שנות ילדותה בבית סבתה (כך לדבריה), ובהיותה כבת חמש, הוצאה, ככל שלושת אחיה, למסגרות חוץ-ביתיות. לאורך שנות התבגרותה הפגינה המבקשת בעיות התנהגות קשות וחוותה מספר משברים נפשיים שהובילו לאשפוזה. לדברי המבקשת, בהגיעה לגיל 18 אמה סירבה לאפשר לה לגור עמה ועל רקע זה התפתחו בין השתיים מריבות סוערות.

           בתקופה זו הורשעה המערערת בפלילים מספר פעמים, וזאת בעבירות של היזק רכוש במזיד, איומים, תקיפה "סתם", העלבת עובד ציבור והפרת הוראה חוקית, ובשנת 2009 הוטל עליה לרצות עונש מאסר בפועל למשך חמישה חודשים. תקופת מאסרה של המבקשת לוותה בהתנהגות אימפולסיבית, אלימה ותוקפנית. בחלק מן המאסר היתה המבקשת בהשגחה אינטנסיבית, עקב מצוקה נפשית והתנהגות אימפולסיבית, והיא הוגדרה כבעלת סיכון גבוה לפגיעה בעצמה או באחרים. המבקשת אובחנה בבית הסוהר כסובלת מהפרעות אישיות והפרעות התנהגות וקיבלה טיפול פסיכיאטרי ותרופתי.

           בשנת 2009, בסמוך למועד סיום מאסרה נולד למבקשת בן, הוא הקטין, מאב שזהותו אינה ידועה. לנוכח מצבה של המבקשת, הוכרז הקטין כנזקק על ידי בית המשפט לנוער בחיפה (השופטת ע' בן-לוי). בית המשפט הורה ביום 10.11.2009 להעביר את הקטין לשלושה חודשים, על מנת ליתן הזדמנות למבקשת להשתקם ולטפל בבנה, וקבע כי ככל שהמבקשת לא תשתף פעולה עם גורמי הטיפול, יהיה על רשויות הסעד לפעול למציאת משפחה אומנה לקטין. באותו היום, הורתה ועדת השחרורים על שחרור מוקדם של המבקשת ממאסר בתנאים, וזאת לנוכח הצהרותיה של המבקשת כי בכוונתה לשקם את חייה ולהתמסר לטיפול בקטין, ולנוכח התחייבותה לקיים תכנית שיקומית וטיפולית שתיערך עבורה.

           תחילה, הקפידה המבקשת לבקר את הקטין והפגינה רצינות בקשר לטיפול בו, אולם כעבור זמן לא רב ניכרה נסיגה במחויבותה כלפיו, כפי שעולה מתצהיריהן של העובדת הסוציאלית של המעון והעובדת הסוציאלית לפי חוק הנוער. כך, המבקשת נעדרה מ-23 מתוך 37 ביקורים שתואמו עבורה עם הקטין, לרוב ללא הודעה מראש. בביקורים אליהם הופיעה התקשתה המבקשת להתמקד בקטין ולהיות קשובה לצרכיו והגיבה בזעם ובהתעלמות לניסיונות העזרה וההדרכה שהוגשו לה. להתרשמות העובדת הסוציאלית, נסיגה זו נבעה בין היתר ממצבה של המבקשת אשר היתה עסוקה באותה העת במלחמת הישרדות יומיומית, בהיותה חסרת בית קבוע, ולנוכח יחסיה המורכבים עם הקרובים אליה.

           גם שיתוף הפעולה של המבקשת עם רשויות הרווחה היה חלקי בלבד. המבקשת סירבה לקבל טיפול נפשי על אף שהוסבר לה שעליה לעשות כן, בטענה שהיא בריאה ואינה זקוקה לטיפול. הסומכת שמונתה לה הפסיקה ללוותה ולא נבנתה עבורה תכנית תעסוקתית ושיקומית בשל היעדר שיתוף פעולה מצדה של המבקשת.

           לאור האמור, ולאחר שנפסלה האפשרות להעביר את הקטין לחזקתה של דודתה של המבקשת או של אחותה, הורה בית המשפט לנוער על העברת הקטין, בהיותו כבן ארבעה וחצי חודשים באותה עת, למשפחה אומנה חסויה "עם אופק אימוץ". הקטין שוהה עם משפחה זו עד היום.

           המפגשים בין הקטין למבקשת במרכז הקשר החלו להתקיים כעבור חודשיים (בשל קשיי תיאום עם המבקשת) בתדירות של אחת לשבועיים. המבקשת הקפידה להגיע למפגשים במועדם, כשהיא מביאה עמה תשורות עבור הקטין, והרעיפה על הקטין מחומה ומאהבתה. עם זאת, ככל שחלף הזמן הפכו המפגשים למקור לקושי רגשי ולבלבול עבור הקטין, אשר התקשה להיפרד מאימו האומנה והרבה לבכות במהלך המפגשים, לעיתים באופן רצוף. המבקשת מצידה לא הצליחה להרגיע את הקטין והתנגדה לסיום המפגשים על אף הקושי שהפגין הקטין.

           על רקע האמור, בהיות הקטין כבן שנה וחודש הוקפאו המפגשים בינו למבקשת ביוזמת שירותי הרווחה ובאישור בית המשפט לנוער. ביום 26.6.2011 נעתר בית המשפט לנוער לבקשת שירותי הרווחה להמשיך את הקפאת המפגשים, וזאת אלא אם המבקשת תוכיח כי היא נמצאת בטיפול שוטף של העובדת הסוציאלית של המשפחה למשך חודשיים לפחות. רק כעבור מספר חודשים המבקשת עשתה כן ועקב כך חודשו המפגשים בהוראת בית המשפט לנוער.

           למרבה הצער, גם לאחר חידוש המפגשים לא חל שיפור במצבו של הקטין. הקטין, שהיה באותה עת כבן שנתיים, המשיך להביע למעשה התנגדות למפגשים. המבקשת אמנם הקפידה להגיע למפגשים ולהרבות בגילויי אהבה כלפיו, אך התקשתה לראות את צרכיו ואת רצונותיו של הקטין ולפעול באופן מותאם אליהם. כך, נהגה המבקשת לומר לקטין כי היא אימו בעוד האם האומנה היא רק "מטפלת" (הגם שבמפגשים האחרונים הסבירה כי יש לו שתי אימהות). הקטין מצידו דחה אותם גילויי אהבה וביקש שוב ושוב לסיים את המפגשים. לאחר המפגשים, ניכרה נסיגה במצבו של הקטין, הוא נראה מבולבל ומרוחק והתקשה לישון. יוער, כי למשך תקופה מסוימת נערכו המפגשים בליווי עובדת סוציאלית ובנוכחות הגננת של הקטין, בהוראת בית המשפט לנוער, אך גם בכך לא היה כדי לסייע.

           ביני לביני, ביום 26.9.2011 הגיש המשיב בקשה להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי המבקשת, לפי הוראת סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק אימוץ ילדים או החוק), וכלפי אביו, שזהותו אינה ידועה, לפי הוראת סעיף 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים. ביום 16.8.2012 נעתר בית המשפט לענייני משפחה לבקשה והמפגשים בין המבקשת לקטין הופסקו לתקופה של למעלה מחודשיים, עד לחידושם על ידי בית המשפט בעקבות ערעור שהגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי.

החלטת בית המשפט לענייני משפחה

2.        כאמור בית המשפט לענייני משפחה (סגנית הנשיא ש' ברגר) החליט להכריז על הקטין כבר אימוץ כלפי אביו וכלפי המבקשת, וזאת לאחר שעיין בתסקירים ובתצהירים של הגורמים המטפלים, וכן בחוות דעת מומחה מטעם המשיב, הפסיכולוג הקליני-התפתחותי ד"ר נדב וינטראוב, ולאחר שהאזין לעדויותיהם.

           בית המשפט לענייני משפחה תיאר בהרחבה את עמדתם של הגורמים המטפלים במבקשת ובקטין, מכלול נסיבות חייה של המבקשת, את הקשר בינה לבין הקטין כפי שבא לידי ביטוי במפגשים ביניהם, ואת חוסר שיתוף הפעולה של המבקשת עם שירותי הרווחה, על אף הסיוע האינטנסיבי שהוענק לה. בסופו של דבר הגיע בית המשפט למסקנה כי המבקשת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטין וכי אין סיכוי סביר ליכולת הורית עתידית, אף אם תקבל סיוע מתאים. על כן, נקבע כי בנסיבות העניין קמה עילת אימוץ לפי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים. בית המשפט לענייני משפחה בחן גם את האפשרות של אימוץ "פתוח" וקבע כי בנסיבות העניין לא ניתן להורות על המשך המפגשים בין המבקשת לקטין, בהטעימו כי הקשר בין השניים רצוף קשיים וכרוך בהשלכות קשות על מצבו של הקטין כך שטובתו של הקטין מחייבת אימוץ "סגור". לפיכך, נקבע כי עם ההכרזה על הקטין כבר אימוץ ינותק הקשר בינו למבקשת, למעט משלוח תמונה של הקטין אחת לשנה לידי המבקשת.

החלטת בית המשפט המחוזי

3.        על החלטה זו ערערה המבקשת לבית המשפט המחוזי. בערעור עתרה המבקשת לבטל את ההכרזה על הקטין כ"בר אימוץ" ולחלופין לצמצם את תוצאות האימוץ. המבקשת טענה כי מאז לידתו של הקטין היא התמידה ושמרה על קשר עמו. לדבריה, היא אישה מתפקדת, מתנהלת בחיים באופן סביר, אינה מעורבת בפלילים וכשירה לתפקד כאם. כן נטען כי היא נמצאת בזוגיות טובה עם בן זוג קבוע ואף ילדה בחודש אוקטובר 2012 בן נוסף אותו היא מגדלת היטב (יוער כי כיום המבקשת אינה מצויה עוד בזוגיות). המשיב, לעומת זאת, סמך ידיו על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה והדגיש כי כלל הגורמים המקצועיים שהיו מעורבים בטיפול במבקשת ובקטין סברו כי טובתו של הקטין היא כי יוכרז בר אימוץ כלפי המבקשת וכי האימוץ יהא "סגור".